ספר המתים והחיים הטיבטי
הערה: בספר מפורטות טכניקות מדיטציה רבות, אבל תהיה זו טעות לנסות לבצע אותן ללא הדרכת מורה. אני לא מוסמכת להסביר אותן, לכן הן לא מתומצתות כאן
הכותרת: ספר המתים הטיבטי נטבעה על ידי המתרגם והמלומד האמריקני ו. אוואנס-וונץ כחיקוי לספר המתים המצרי המפורסם (שגם שמו שלו הוא טעות). שמו האמיתי של הספר בתרגום הוא "הגאולה הגדולה באמצעות שמיעת הבארדות". ספר המתים מיועד לאדם שעוסק בתורות ומכיר את המסורות שהולידו אותן. למעשה הוראות התורה שבעל-פה שמאחרי הספר הן המפתח לשימוש בו.
על פי משנת הבודהיזם הטיבטי, אופן המוות של אדם נקבע על פי ההגשמה שאליה הגיע בחייו, והיא גורסת שיש להיערך לקראת המוות על מנת לדעת כיצד למות. ההכשרה הבודהיסטית מכוונת לזהות באמצעות המדיטציה את ההיבטים השונים של התודעה, ולהיכנס לרמות השונות שלה באופן מיומן. מורים מנוסים מכירים את מצבי החיים והמוות כאת כף ידם.
אפשר גם לא להיוולד מחדש. מי שהתעלו מעל לגלגל הקארמי יכולים לבחור אם לחזור לכאן כדי לעזור לזולת. בטיבט יש מסורת של זיהוי גלגולים כאלה, שהחלה במאה ה-13 ונמשכת עד היום. כאשר מת מורה שזכה להגשמה, הוא יכול להשאיר סימנים מדוייקים על מקום הולדתו החדש. אז עשוי אחד מתלמידיו הקרובים או אחד מחבריו הרוחנייים לחוות חזון או חלום שיספרו לו על הלידה המתקרבת. במקרים מסויימים יכולים תלמידיו לשעבר לפנות למורה הידוע בכשרונו לאתר את הילד ולכוון את החיפושים. כשנמצא הילד, יכול מורה זה גם לאמת את זהותו.
המטרה האמיתית של מסורת זו היא לוודא שזיכרון החכמה של המורה שזכה להגשמה לא יאבד. במהלך הכשרתו של המתגלגל מתעורר טבעו האמיתי, כלומר זיכרון החכמה שירש, וזהו הסימן שמאמת את זהותו. הדלאי לאמה למשל היה יכול, כבר מגיל צעיר להבין ללא מאמץ את הסוגיות הקשות ביותר בפילוסופיה ובתורה הבודהיסטית, שבד"כ קשה להבינן ודרושות לכך שנים רבות. המורה הראשון של סוגיאל רינפושה, היה ג'מיאנג קיינטסה, שהמורה שלו בילדותו היה ידוע כקשוח. הוא דרש ממנו ללמוד ספר בן חמישים דפים בעל-פה עד שיחזור. אבל הילד הלך לשחק עם חברים, ובערב קרא את הטכסט פעם אחת. כאשר חזר המורה ובחן אותו, ידע הילד את הכל בעל-פה. המורה למעשה גרם לו "לחשוף" את עצמו בהטילו עליו משימה בלתי הגיונית. גם הילד, כאשר קיבל על עצמו משימה כה קשה ללא מחאה, חשף למעשה את זהותו.
בטיבט, אנשים אינם מנסים להפוך את חייהם החיצוניים לנוחים יותר. הם מרוצים כאשר יש להם מה לאכול, בגד לעורם וגג מעל ראשם. ההנחה הבסיסית היא שאנחנו טיילים המקבלים מחסה ארעי בתוך הגוף. האם אדם שפוי יתאמץ לרהט חדר במלון בכל פעם שהוא שוכר אותו?
פתגם טיבטי אומר: "מחר, או החיים הבאים - אין לדעת מי מהם יבוא ראשון". המוות הוא הוודאות היחידה בחיים עלי אדמות, והארעיות של קיומנו כאן היא החוק קבוע היחיד בעולם משתנה. כמה מן ההוגים הגדולים של טיבט נהגו בעלותם על יצועם בלילה לכבות את האש בתנור ההסקה ולא טרחו לשמור על הגחלים למען יום המחר, כי אין לדעת אם יקומו משנתם. לפי הבודהיזם הטיבטי חיינו נמדדים לפי מספר נשימות מוקצב. לכן, יוגים שרוצים לדחות את רגע מותם מאיטים את קצב נשימותיהם.
תפיסת הבודהיזם בדבר הארעיות של החיים מקבילה לתפיסת המדע המספרת לנו שהיקום כולו נמצא בשינוי, פעילות ותהליך... שטף של השתנות מתמדת המהווה את הבסיס לכל הדברים. בעוד שבמערב אנשים פוחדים מן הארעיות ומנסים לקבע את סביבתם על מנת לחוש חופשיים ומוגנים, הבודהיסטים לומדים שהשחרור מן התלות בקביעות מוביל לחירות אמיתית.
סוגיאל רינפוצ'ה מתאר את רגע ההארה שלו: ..."מה קרה באותו רגע מדהים? מחשבותי הישנות מתו והעתיד עדיין לא הופיע; זרם מחשבותי נקטע. באותו רגע של זעזוע מוחלט נפרצה פירצה, ובעדה נחשפה המודעות הצלולה והמיידית של ההווה, שהיתה משוחררת מכל שליטה. זה היה פשוט, עירום ובסיסי, ועם זאת זהרה פשטות עירומה זו בחמימותה של חמלה אינסופית.
כמה דברים יכול הייתי עוד לומר על הרגע ההוא! מורי שאל אותי שאלה כביכול; אך אני ידעתי שלא ציפה לתשובה. ועוד לפני שיכולתי לחפש תשובה, ידעתי שלא ניתן למצוא אותה. ישבתי הלום רעם מרוב השתוממות, ועם זאת נקוותה בי וודאות עמוקה וזוהרת שכמותה לא ידעתי מעולם. מורי שאל "מהי התודעה?" ובאותו רגע חשתי כאילו כל העולם כבר יודע שאין כזה דבר, תודעה, ושאני הייתי האחרון לגלות זאת. כמה מגוחך נראה אפילו החיפוש אחריה!"
לתודעה פנים רבות, אך העיקריות שבהן הן: הסם - כלומר התודעה השטחית, החיצונית, האשלייתית וחסרת המנוחה, שאותה אנשים מפעילים ברוב שעות היממה; טבעה הבסיסי של התודעה הוא כמו מחסן ענקי של כל הרישומים שנעשו בה, וטבעה של התודעה הוא הטבע הפנימי, השלם והעמוק אשר משקף את המציאות כפי שהיא באמת.
הקארמה היא סך-כל הניסיון שרכשה התודעה, לחיוב או לשלילה, ולכן גם ניתן לשנות אותה בניסיונותינו בהווה. המציאות שאליה אנו נולדים נקבעת על ידי הקארמה שרכשנו בחיים קודמים.
יש ארבע בארדות, כלומר צמתים מרכזיים בחיים: הבארדו הטבעי של החיים, הבארדו רב-הייסורים של המיתה, הבארדו הזוהר של דהארמטה והבארדו הקארמטי של ההתהוות. כלומר: החיים האלה, תהליך המוות, החוויות שלאחר המוות, ומצב הביניים עד שאנחנו נוטלים על עצמנו לידה חדשה. מה שמאפיין את הבארדות הוא שכל אחת מהן מציעה מצבי הזדמנות מיוחדים שבהם אפשר "להתעורר".
דוגמה למצב כזה: אתה בא הביתה ומוצא שהבית שלך נפרץ. בתחילה אתה יכול להיות משותק מתדהמה, אבל לאחר מכן יש רגע של רגיעה גדולה, שכן כל מאבק במציאות הוא חסר תועלת. עליך פשוט לוותר, אין לך ברירה אחרת. זוהי הזדמנות להתעורר לטבעה האמיתי של המציאות. תהליך ההירדמות למשל, דומה מאוד לבארדו של המיתה. כיוון שבו מתפוגגים היסודות ותהליכי החשיבה ואנו נפתחים לחוויה של הזוהר הבסיסי. החלימה דומה לבארדו של ההתהוות. הדרך שבה אתם מגיבים לחלומות או לסיוטים מרמזת על הדרך שבה אתם עשויים להגיב לאחר מותכם. בטיבט לא חוגגים את ימי ההולדת של מורים גדולים, אלא את רגע מותם.
ששת מישורי המציאות בבודהיזם הם: אלים, דמויי-אלים, בני-אדם, חיות, רוחות רעבות, גיהנום. האלים - קיום שטחי כמו תיירים באתרי נופש. אין מקום להפעלת החשיבה או לשיחה מעמיקה. דמויי-אלים - וול-סטריט הוא הדוגמה הטובה לכך. יאפים. להיוולד כבני-אדם קשה יותר, לדברי הבודהיסטים, מאשר לצב לצוף ולשרבב ראשו באקראי דרך טבעת עץ שמיטלטלת על פני המים. הרוחות הרעבות הם אלה שלעולם לא מסתפקים במה שיש להם. הגיהנום - מצב סופי של חוסר תקווה.
האגו הוא היעדרו של ידע אמיתי על מי אנחנו באמת. זהות בדויה. היאחזות בכל מחיר בתדמית תחליפית העשויה טלאים-טלאים. גם זו היאחזות, אבל ב"עצמי", "שלי", "אני". האגו הוא רמאי כמו פוליטיקאי מושחת שממשיך להפריח כזבים, או כמו מנחה של תכנית ריאיונות המוסיף לשוחח, בשמרו על זרם של פטפוטים מלוטשים ומשכנעים, שהם למעשה נטולי כל משמעות. כושר ההמצאה של האגו הוא אינסופי. הוא משתמש בכל הספקות והרגשות, בכל הטיעונים השכליים, כדי שלא נוותר עליו. אחד מכליו החשובים הוא הפיקחות, שמחליפה את החכמה.
כיום יש מעט מאוד מורים אמיתיים, וזהו כר נרחב לשרלטנות. הטיבטים מוודאים את האותנטיות של המורה בהשתייכותו לשושלת מוכרת של מורים. המסירה ממורה למורה היא אמצעי אבחנה חיוני: אנשים יודעים מי היה המורה, ומי היה המורה שלו. מדובר בהעברה של מסורת חיה מלב אל לב, מתודעה אל תודעה. מורים אמיתיים הם נדיבי לב, חומלים, בעלי שאיפה בלתי נדלית לחלוק את החכמה שצברו. הם לעולם אינם מנצלים או מתמרנים את תלמידיהם, יהיו הנסיבות אשר יהיו, אינם נוטשים אותם בשום מצב, ואינם עובדים למען האינטרסים שלהם אלא למען התורה שהם מלמדים. הם תמיד נשארים ענווים. אמון אמיתי יכול להיבנות רק לאורך זמן, על בסיס איכויות מופגנות. יש להסתמך על הבשורה של המורה, ולא על אישיותו; על המשמעות ולא על המלים.
במערב יש מנטליות של מסע קניות: מלקטים שביב חכמה כאן, פיסת אינפורמציה שם... עוברים ממורה למורה. יש לבחור בדרך שמובילה לאן שהוא, ולקבל אותה בשלמותה כדי להגיע למטרה. מרגע זה צריכה להיות התמסרות מוחלטת למורה החיצוני, שהוא האדם שמהווה כלי להעברת המורה הפנימי. במצב כזה המורה הוא ראי לתהליכים שעובר החניך, אשר מגיעים לשיאם כאשר החניך מסוגל לראות את מהותו הפנימית של המורה ולהתמזג עם תודעת החכמה שלו. בבודהיזם יש דגש חזק על התמסרות התלמיד למורה.
המלצות בנוגע לעזרה לנוטים למות
במערב יש פחד עצום מן המוות, לא מזכירים אותו אפילו בחברת חולים במחלות חשוכות מרפא שבוודאות עומדים למות. התחושה היא שהשיחה על המוות מקרבת אותו, מה שכמובן אינו נכון. ההימנעות מדיבור על המוות בחברת הנוטים למות רק מוסיפה על סבלם. הם אינם יכולים לבטא את הפחדים המתעוררים בהם או לקבל נחמה. יש לכונן עם האדם הנוטה למות תקשורת חמה ונטולת פחד וליצור יחסים של אמון, לעודד אותו לדבר על תחושותיו בנוגע למוות. פחדים מתהליך המוות: פחד מכאב, מאובדן שליטה, השפלה, תלות באחרים, שניהלנו חיים חסרי משמעות, קושי להיפרד מאהובי נפשנו, אבדן כבוד עצמי... - ככל שנתעלם מהפחד - כן יגבר.
במידה ומסתירים מהחולה את עובדת מותו המתקרב, עלול הדבר לעורר בו חוסר אמון (מכיוון שהוא ממילא מודע לכך באופן אינסטינקטיבי ויודע לפרש את ההסתודדויות מסביבו), ומאידך מונעים ממנו להתכונן לרגע המוות באופן רגוע וטבעי. יש לספר לנוטה למות על מצבו בעדינות, בשקט וברגישות. שכל ישר וחוש הומור הם כלים חיוניים בקשר עם האדם הנוטה למות. אין להטיף להם מוסר או לנסות לקרב אותם לאמונות שלכם עצמכם. עליהם למצוא השלמה ותחושת ערך בחייהם. הנוטה למות צריך להרגיש שאוהבים אותו ללא תנאי וללא כל ציפיות. מגע גופני חם ואוהב (חיבוק) יעזור מאוד. אל תנסו להיות חכמים מדי או למצוא משהו עמוק במיוחד להגיד. נוכחותכם היא שחשובה.
המוות יוצר הזדמנות מצויינת לאדם להתפייס עם החיים שחי. עליו להיפרד בשלום מכל קרוביו וידידיו, ולסגור את ענייניו בעולם באופן הטוב ביותר. אין לנסות להשאיר אותו כאן בכוח האהבה (ידועים מקרים של אנשים שגססו זמן רב, משום שאהוביהם סירבו להשלים עם מותם המתקרב). יש להתיר לאדם למות ולהיפרד ממנו לשלום. חשוב לסגור עניינים, כיוון שכך האדם נפרד מכל מה שהוא נאחז בו, ויכול להמשיך לדרכו. התודעה צריכה להיות נקייה ככל האפשר. הצוואה צריכה להיות ברורה, אחרת עלול האדם לראות את קרוביו מתקוטטים על רכושו או משתמשים בו בצורה לא הולמת, והדבר עלול להפריע לו.
המורים הבודהיסטים מדברים על הצורך למות באופן מודע, תוך הכרה בהירה ושלווה, ומתוך צלילות דעת רבה. כיום יש אפשרות להשתמש בסמי שיכוך כאבים שאינם מרדימים.
על המוות להיות שליו, ובסביבה מעוררת השראה ככל האפשר. מוסיקה חרישית, צמחים, תמונות, צילומים. יש לבקש מעובדי בית החולים שלא יטרידו את החולה לעתים תכופות מדי, ושיפסיקו לבצע בדיקות שיגרתיות מיותרות. יש לוודא שהצוות ידע שיש לעזוב את הגופה במנוחה זמן רב ככל האפשר. בטיבט משאירים את הגופה מבלי להזיזה במשך 3 ימים. בבתי חולים הדבר כמובן בלתי אפשרי, אבל כל תמיכה של דממה או שלווה שתינתן למת תעזור לו במסעו לקראת המוות.
המוות ביחידה לטיפול נמרץ הוא מוות שמקשה מאוד על התהליכים הטבעיים של המיתה. לאדם אין שום פרטיות כשהוא מחובר למכשירי ההחייאה, וההמולה מסביבו כאשר ליבו מפסיק לפעום אינה מועילה לשלבי המעבר שלו. גם אם הגוסס חסר-הכרה הוא יכול להיות מודע לנעשה סביבו. אנשים שעברו חוויות כמעט-מוות דיווחו על מה שראו בחדר ואפילו בחדרים סמוכים בדיוק מפתיע.
בניגוד למערב שבו אנשים יכולים למות בבדידות ובמצוקה נוראה, בטיבט איש לא מת בלי שהקהילה מטפלת בו בכל המובנים הגשמיים והרוחניים. מתפללים לשלומם ומגישים להם סיוע רוחני.
הטיפול הרוחני אינו צריך להיות מותרות, אלא זכותו המהותית של כל אדם. מדהים שבחברה המערבית שהגיעה להישגים טכנולוגיים כה גדולים, יכולים אנשים למות נטושים ובודדים ברגע הפגיע ביותר בחייהם. גם אנשי הסיעוד, הרופאים והאחיות, נבוכים לנוכח הגסיסה, משום שאינם מקבלים הדרכה כיצד לסייע רוחנית: כיצד להעניק תקווה, לעזור למצוא התפייסות ולעורר השראה באדם הגוסס.
ברגע המוות יש חשיבות רק לשני דברים: מה עשינו בחיינו ובאיזה מצב תודעה אנו נמצאים באותו רגע. לכן, רגע המוות הוא הזדמנות פז לטהר את הקארמה. מאידך, לדכדוך או למתח יש השפעה הרסנית, גם אם ניהלנו את חיינו היטב. מכאן החשיבות הרבה של האווירה ברגע המוות. ברגע המוות עצמו, ולאחריו, תודעתו של המת רגישה מאוד, ולכן לא רצוי שיהיו סצינות של בכי או רגשות עזים מסביב למיטה. בספר המתים הטיבטי כתוב שהתייפחויות ודמעות סביב מיטת הנוטים למות נחוות אצלם כמו רעמים וברקים.
אופן המיתה
על מי שהגשימו את עצמם נאמר שהם מתים כתינוק. מתרגלים בינוניים מתים כמו קבצנים ברחוב. הם יכולים למות בשלווה בסביבה הומה. כאשר אנשים קדושים מתים יכולה להופיע מעל למקום שבו מתו קשת בענן. כשאדם גדול מת יכולה להיות רעידת אדמה. (גאנדי, רבין....)
דרך טובה למות היא לדמיין את התודעה כאילו היתה ההברה הלבנה "א" ולשגר אותה דרך כיפת הראש אל מחוזות הבודהה (או מקבילה אחרת במושגים הדתיים של הנפטר). בזמן המוות תודעתנו נישאת על "רוח" ולכן זקוקה לפתח יציאה מן הגוף ויכולה לעזוב אותו דרך 9 פתחים. כאשר היא עוזבת דרך כיפת הראש, אנו נולדים, כך מספרים, במקום שממנו נוכל להתקדם לקראת הארה. בטיבט נהגו לחשוב שיש להרחיק כל חפץ עשוי עור חיה מחדר הגוסס. גם העישון (וכל סם אחר) עלול להקשות על הפטירה, כיוון שהוא חוסם את הערוץ המרכזי. בנסיבות אידיאליות בטיבט, היו בני המשפחה מזמינים מספר רב של לאמות כדי שיערכו את טכס הפטירה שוב ושוב עד שיופיעו הסימנים לעזיבה מוצלחת של התודעה את הגוף (שקע בקודקוד, נשירת שיער בקודקוד, או אד קל שעולה מהקודקוד).
ברגע המוות עוזבת התודעה, ברמתה העדינה ביותר את הגוף ועוברת סידרת מצבים הנקראים "בארדות" או צמתים של שינוי. הסכנה היא שאנשים שאינם מאמינים בחיים אחרי המוות ינסו לדבוק באשליית הגוף הפיסי, ובתחושת העצמי, מה שיחשוף אותם לסבל רב כיוון שלא יהיו מסוגלים להמשיך הלאה. הם נחרדים ואינם יודעים מה קורה להם, עלולים לחוש אשמה וכו'.
תהליך המיתה - (לדעתי כאן עיקר ייחודו של הספר).
לקראת המוות חלים שינויים גופניים במצב החולה. יש שינויים בריח הגוף, במצב העור, בקצב הנשימה, במצב הרוח של האנשים שסובבים אותו. אחיות שעובדות בבתי חולים יכולות להיות מודעות לכך, אך לא באופן שיטתי, בעוד שהבודהיזם ערך בנושא זה מחקר מקיף.
תנוחת המיתה המומלצת ביותר היא "תנוחת האריה הישן" - תוך שכיבה על צד ימין, כשיד שמאל נחה על הירך השמאלית, היד הימנית מונחת מתחת לסנטר וסותמת את הנחיר הימני. הרגליים פשוטות בכיפוף קל. בתנוחה זו נחסמים כמה מערוצי האשליה שנמצאים בצד הימני של הגוף, ואינם מאפשרים לרוח לנשוב דרכם. היא אף מאפשרת לתודעה לעזוב את הגוף דרך הנקב שבקודקוד כיוון שכל הפתחים האחרים חסומים בפניה.
עקרונית ניתן לחלק את תהליך המיתה ל2- שלבים של התפרקות: - התפרקות חיצונית של החושים והיסודות, - והתפרקות פנימית של תהליכי החשיבה והרגשות הגסים או העדינים. חמשת החושים מקבילים לחמשת האיכויות היסודיות:
הבשר, העצמות, חוש הריח - יסוד האדמה
הדם, נוזלי הגוף, חוש הטעם - יסוד המים
החום העיניים - יסוד האש
אברי הנשימה, המישוש והתחושות הגופניות - יסוד האוויר
חללי הגוף, חוש השמע - יסוד החלל.
יש בגוף 72,000 ערוצי אנרגיה, אותם ניתן להשוות לרחובות של עיר, עם שלושה רחובות, או ערוצים מרכזיים: הערוץ המרכזי, שעובר במקביל לעמוד השדרה, והערוץ הימני והשמאלי שמשני צדדיו, אשר מסתעפים ויוצרים סידרה של קשרים. דרך ערוצים אלה זורמות הרוחות, או האוויר הפנימי.
הרוחות הנושבות דרך כל הערוצים, זולת המרכזי, נחשבות לא-טהורות ומפעילות דפוסי מחשבה שליליים, ואילו הרוחות שנושבות דרך הערוץ המרכזי נקראות "רוחות החכמה".
מתרגלים מנוסים יכולים להניע את הרוחות בגופם כרצונם וכך לערוך הדמייה של תהליכי המוות עוד לפני שהם מתים. זוהי "הארה".
שלבי ההתפרקות שלאחר המוות -
ההתפרקות החיצונית היא התפוגגות החושים והיסודות. כיצד בדיוק נחווה זאת כאשר נמות? הדבר הראשון שנוכל להבחין בו הוא שחושינו חדלים לפעול. אם האנשים שמסביב למיטתנו מדברים, נגיע לרגע שבו נוכל עדיין לשמוע את קולותיהם, אבל לא נוכל יותר להבין את המלים. המשמעות היא שהאזניים חדלות לתפקד. אם אנחנו רואים רק במטושטש - העיניים חדלות לתפקד.
אדמה - הגוף מאבד את כוחו. איננו יכולים יותר לקום, להישאר זקופים. התחושה היא של נפילה כאילו אנחנו שוקעים מתחת לאדמה או נמעכים תחת משא כבד. גון הפנים דוהה והופך חיוור. הלחיים שוקעות וכתמים כהים מופיעים על השיניים. נמנום.
הסימן הסודי לכך שיסוד האדמה נסוג לתוך יסוד המיים הוא חיזיון תעתועים.
מים - אנו מאבדים שליטה על נוזלי גופנו. אפנו מתחיל לדלוף, יכולה להיות הפרשה מהעיניים ואולי גם איבוד שליטה על הצרכים. איננו יכולים להזיז את הלשון. צימאון עז. הפה והגרון צמיגיים וחסומים. הנחיריים קורסים. ריח המוות מתחיל להיות תלוי מעלינו. התודעה מעורפלת מוטרדת ועצבנית.
האות הסודי לכך שיסוד המים מתמוסס לתוך האש הוא חיזיון של אובך ובו מתערבלים תלתלים של אור.
אש: הפה והאף מתייבשים לחלוטין. כל חמימות הגוף נשאבת, לרוב - מן הגפיים לכיוון הלב. הנשימה מתקררת. איננו יכולים יותר לשתות ולעכל. התודעה נדה בין בהירות לבלבול. איננו יכולים יותר לזכור שמות של בני-משפחה או חברים, או אף לזהות אותם. הצלילים והמראות מתערבבים. התחושה דומה לעמידה במרכז של מוקד אש.
ה"אות הסודי" כאשר יסוד האש מתפוגג לתוך האוויר מראה ניצוצות אור אדומים המבזיקים ומחוללים מעל לאש פתוחה כמו גחליליות.
אוויר: קשה יותר ויותר לנשום. אנו מתחילים להיחנק ולחרחר. שאיפות האוויר הופכות קצרות ומאומצות והנשיפות ארוכות יותר. העיניים מתגלגלות כלפי מעלה ואנו דוממים לחלוטין. התודעה נעשית מבולבלת וחדלה להיות מודעת לעולם שמחוצה לה. תחושת המגע עם הסביבה הפיסית הולכת ונשמטת. אנו מתחילים להזות ויש לנו חזיונות. אם היתה שליליות רבה בחיינו נתחיל לראות דמויות מפחידות. רגעים מציקים ואיומים מחיינו מוקרנים לפנינו שוב, ואנו עלולים אף לצעוק באימה. חיים של נדיבות וחמלה עשויים להביא להופעת חזיונות מאושרים ו"פגישה" עם חברים אהובים או הוויות מוארות. למי שחיו חיים טובים, המוות מציע שלווה ולא פחד. החווייה הפנימית היא של "רוח עזה המטאטאת את כל העולם, כולל את הנפטר עצמו, רוח מתערבלת אדירה, המכלה את היקום כולו."
יסוד האוויר מתפוגג לתוך התודעה ו"האות הסודי" מתואר כחזון של מנורה או לפיד בוער בזוהר אדום. בנקודה זו הדם נאסף ונכנס לערוץ החיים שבמרכז ליבנו, ואז הנשימה פוסקת.
בשלב זה מתחיל המוות הקליני, אך המורים הטיבטים מדברים על תהליך פנימי הנמשך גם לאחר מכן. פסק הזמן שבין הפסקת הנשימה ובין הפסקת הנשימה הפנימית אמור להיות כ-20 דקות.
בתהליך ההתפרקות הפנימית של תהליכי החשיבה והרגשות הגסים או העדינים ניתן לפגוש 4 רמות של תודעה, בסדר עולה של עדינות. כאן משקף תהליך המיתה במהופך את תהליך ההתעברות. כאשר הזרע והביצית של הורינו התאחדו, נשאבה פנימה תודעתנו, מונעת בידי הקארמה. מהות האב הלבנה יורדת לערוץ המרכזי ואז אנו חשים תחושה של "לובן". האות הפנימי הוא שתודעתנו נעשית צלולה להפליא. ידוע בכינוי "הופעה".
עתה מתחילה מהות האם להתרומם דרך הערוץ המרכזי. יש תחושה של "אודם". האות הפנימי הוא תחושה אדירה של אושר. מכונה "הגברה".
כאשר שתי מהויות אלה נפגשות בלב, הן עוטפות את התודעה. דומה לפגישה בין שמיים וארץ. יש תחושה של "שחור". האות הפנימי הוא מצב תודעה חופשי ממחשבות. מכונה "הגשמה מלאה". עתה, כשאני שוב נעשים מודעים מעט, מפציע הזוהר הבסיסי, המקור האמיתי לכל התודעות. בשלב זה מתו כל הרעלים: הכעס, התשוקה והבורות ומשמעות הדבר היא שכל הרגשות השליליים, שורש הסמסארה (האשליה) חדלים למעשה. נוצר מרווח. אנו נעשים טהורים יותר. זהו המצב שהמודטים מכוונים אליו.
מכאן מתחילה התפתחות הדרגתית של רמות עדינות של תודעה, כשכל אחת בוקעת מתוך התפרקות מרכיבי גוף התודעה, וכל התהליך מתקדם בהדרגה לקראת התגלותו של מצב התודעה העדין ביותר: הזוהר הבסיסי או האור הצלול.
מוות ולידה מחדש
הפצעת הזוהר הבסיסי היא הזדמנות גדולה לזכות בחירות. עלינו להיות מוכנים לקראתו, אך לרוב רובנו פשוט אין את הכלים לזהות אותו בעודנו בחיים ולכן מה שקורה הוא שאינסטינקטיבית אנו נוטים להגיב אליו בפחד, מתוך הרפלקסים הישנים שלנו. (ההרגלים שלנו עדיין מוטבעים, גם כאשר הרגשות השליליים מתו). לכן, במקום להתמסר לזוהר ולהיפתח אליו, אנו נרתעים ושומרים אינסטינקטיבית על אחיזתנו בעצמנו. ברגע מכריע זה השאלה היא כמה זמן נוכל לשהות בתוך טבעה של התודעה. אצל רוב בני האדם אין הזוהר נמשך יותר מרגע. רובם אינם מזהים אותו בכלל, והם מוטלים למצב של אבדן הכרה שעלול להימשך כשלושה וחצי ימים עד להסתלקותה המוחלטת של התודעה מן הגוף. אם לא משכילים לזהות את הזוהר הבסיסי נפגוש את הבארדו הבא שהוא הבארדו הזוהר של דהארמטה. כאן נפתח מימד חדש ומתחולל בו תהליך פריסה בן ארבעה שלבים:
הזוהר - נוף האור. לפתע אתם נעשים מודעים לעולם זורם ורוטט של צלילים, אורות וצבעים. זהו נוף צלול וזוהר ביותר שאינו מוגבל במימדים ונמצא בתנועה מתמדת. רק מתרגל מנוסה יכול להבין את הדבר החשוב, והוא שלמופע זה אין למעשה שום קיום נפרד מטבעה של התודעה.
אחדות - האלוהויות - מופיעה אם השלב הקודם לא זוהה. הצבעים מתמזגים לרסיסי אור ובתוכם מופיעות צורות גלגלי אור ענקיים (מנדלות). זהו חזון רב עוצמה שעלול להפחיד ולאיים, ואפילו לגרום לעילפון התודעה לזמן-מה.
החכמה - מופיעה אם לא הצלחתם לזהות את השלב הקודם. כאן, מופיעים הפרטים בדיוק רב בתבניות של מרבדי אור מחומשים צבעוניים מאוד.
נוכחיות ספונטנית - זהו השלב הסופי, חיזיון ובו מוצגת כל אפשרות, מחכמה ועד חירות ועד לידה מחדש. מופיעה תפיסה על חושית והיזכרות. כאן תיזכרו בחייכם הקודמים ותתוודעו לששת מישורי המציאות. שיפתו אתכם חזרה לעולם האשלייה הלא הוא עולם הסמסארה. כאן מתחיל הבארדו של ההתהוות.
הבארדו של ההתהוות
אנו לובשים גוף מנטלי שהוא קל, נייד, וצלול. יש לו סוג לא מפותח של ראייה על חושית אשר מאפשרת לו לקרוא את מחשבותיהם של אחרים. צורתו דומה לגוף הפיסי שהיה לאדם בעודו בחיים, אך ללא פגמים (אפילו אם האדם היה נכה) אך בגודל של ילד בין 8-10. גוף זה אינו יכול להישאר דומם לרגע ומסוגל לעבור דרך מחסומים פיסיים כמו קירות או הרים.
בשבועות הראשונים יש לאדם רושם שהוא עדיין חי. הוא מנסה לחזור לביתו, לגעת באהוביו, וחווה תסכול. ההכרה בכך שהוא מת עלולה לגרום לו לבהלה ואיבוד הכרה (ביחוד במקרה של תאונה פתאומית). לכל מחשבה יש השפעה עצומה, כל פגיעה היא קשה, למשל אם חבר שאהבנו מדבר עלינו בלעג, או לוויה לא מכבדת.
רוחות היסודות חוזרות ומתחילות לרדוף אותנו, הקארמה וההרגלים שבים לתפוס את מקומם. כל מחשבה מטלטלת אותנו למקום אחר. כאן מתחילים הכיסופים להיוולד מחדש.
ניתן להיוולד בששת מישורי ההוייה, ולכל אחד מהם יש סימנים:
אלים - חיזיון של ארמון
דמויי אלים - חיזיון של שדה קרב
אדם - זוג מתנה אהבים
בעלי חיים - חיזיון של מערה או חור באדמה.
רוח רעבה - חיזיון של גזע עץ או אריג טווי.
גיהנום - אתם מובלים חסרי אונים לארץ קודרת עם בתים אדומים או עיר עשויה ברזל.
פרק על עזרה לאחר המוות - כיצד ניתן לעזור לנפטרים - ועזרה לשכולים - חשוב!
